משיכת כספים מקופת גמל של חייב יחיד במהלך הליך חדלות פירעון אינה פעולה אוטומטית, אלא מהלך חריג המחייב אישור שיפוטי, תוך הבחנה ברורה בין כספים נזילים לבין כספים ייעודיים לקצבה עתידית, אשר נהנים מהגנה סטטוטורית רחבה.
המסגרת הנורמטיבית – סעיף 228 לחוק חדלות פירעון
סעיף 228 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, תשע"ח-2018, קובע כי משיכת כספים המגיעים לחייב שהוא יחיד מקופת גמל, כהגדרתה בחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל), טעונה אישור של בית המשפט. סמכות זו מוקנית לבית המשפט בלבד, והיא נועדה לאזן בין אינטרס הנושים לבין ההגנה על עתידו הכלכלי של החייב.
הסעיף מסמיך את בית המשפט להורות על משיכת הכספים, כולם או חלקם, אך קובע חריג מהותי: כספים המיועדים למטרת קצבה שטרם הגיע מועד תשלומם כקצבה – מוחרגים מהאפשרות למשיכה. בכך מבטא המחוקק העדפה ברורה לשימור זכויות סוציאליות ארוכות טווח.
ניתוח סעיפי המשנה וההבחנות המעשיות
הבחנה מרכזית בסעיף היא בין כספים הוניים או נזילים לבין כספי קצבה עתידית. בעוד שהראשונים עשויים להיכלל במסת הנכסים לטובת הנושים, האחרונים נהנים מהגנה כמעט מוחלטת, מתוך תפיסה כי פגיעה בהם תסכל את תכלית השיקום הכלכלי.
בית המשפט מפעיל שיקול דעת רחב, ובוחן בין היתר: היקף החובות, תום ליבו של החייב, גילו, כושר השתכרותו, והשלכות ארוכות הטווח של משיכת הכספים. לעיתים תאושר משיכה חלקית בלבד, ולעיתים תידחה הבקשה לחלוטין.
שימושים נפוצים בהוראה בפועל
בפרקטיקה, סעיף 228 משמש נאמנים ונושים לבחינת האפשרות להגדיל את קופת הנשייה, בעיקר במקרים בהם לחייב אין נכסים משמעותיים אחרים. מנגד, חייבים עושים שימוש בסעיף כדי להתנגד למשיכה, בטענה לפגיעה בזכויות קיום עתידיות. הפסיקה נוטה לאמץ גישה זהירה, הרואה בכספי קצבה "קו אדום" שראוי לחצותו רק במקרים חריגים ביותר.