פיגורים בתשלומים ודיווחים לקויים אינם מובילים בהכרח לביטול הליך חדלות פירעון. כאשר המחדלים אינם מבטאים חוסר תום לב היורד לשורש ההליך, ובחינת הגיל, הבריאות והיכולת הכלכלית מצדיקה זאת, ניתן להתאים את התשלום ליכולת הריאלית ולהאריך את התקופה במקום לבטל את ההליך.
סיכום עיקרי העובדות ומסקנות:
בני הזוג היו הורים לשישה ילדים בוגרים וסבים לנכדים, והתגוררו בדירה שכורה לאחר שמכרו את ביתם. היחיד חדל לעבוד בשל תחלואה והציג קביעה תעסוקתית בדבר אי־כושר; היחידה עבדה חלקית כסייעת בשכר נמוך וקיבלה קצבת זקנה.
נגד היחיד הוגשו ארבע תביעות חוב בהיקף של כחמש מאות ותשעים ושבעה אלף ש״ח, ונגד היחידה שמונה עשרה תביעות בהיקף של כמיליון ומאה אלף ש״ח. לצד הנתונים האישיים ניצבו פיגורים וחוסרים שחייבו פתרון מפוקח, ולא רק הקלה בתשלום.
בני הזוג, בני כ־69 וכ־70, הסתבכו בעקבות כישלון עסקים ומכרו את דירתם בניסיון לכסות חובות. צווי פתיחת ההליכים חייבו אותם בתשלומים חודשיים של 1,200 ו־1,500 ש"ח.
לנוכח פיגורים חוזרים והיעדר מסמכים ביקשה הנאמנת לבטל את ההליכים. בית המשפט מצא שהתנהלותם לקויה, אך לא התרשם מהסתרה או מתחכום, אלא מקשיי תפקוד ומצב רפואי וכלכלי קשה.
ניתן צו לשיקום כלכלי שלפיו כל אחד מבני הזוג ישלם 750 ש"ח לחודש במשך 50 חודשים מספטמבר 2026: 37,500 ש"ח לכל אחד, ובסך הכול 75,000 ש"ח בתשלומים העתידיים.
עוד הורה בית המשפט לערוך חישוב בדיעבד של החיוב לפי 750 ש"ח לכל אחד. יתרת פיגורים שתיוותר לאחר החישוב תוסדר עד סוף התקופה; היא לא נמחקה אוטומטית.
הנתונים הרפואיים והכלכליים שימשו לבחינת יכולת ההחזר בפועל, ולא להצדקה גורפת של אי־עמידה בחובות ההליך. בית המשפט שקל את גילם המתקדם של בני הזוג, את הירידה בכושר עבודתם ואת העובדה שכבר מכרו את ביתם בניסיון להתמודד עם ההסתבכות. במקביל, ניתן משקל גם לפגיעה בנושים ולצורך בתשלום שניתן לקיימו לאורך זמן.
הפתרון שילב הפחתת החיוב החודשי עם תקופה ממושכת יותר. בדרך זו נשמרה מסגרת שיקום מחייבת בלי להעמיד דרישה שהתשתית הכלכלית אינה תומכת בה. החישוב מחדש של הפיגורים אינו שקול למחיקתם: לאחר ההתאמה יש לברר מה נותר לתשלום ולהסדירו עד תום התוכנית. ההכרעה מבוססת על נסיבות אלה, ואינה מקנה פטור מדיווח או חסינות מפני ביטול בכל מקרה של מחדלים.
