מבוא
השלב המכריע בהליך השיקום הכלכלי הוא הבאת התכנית לאישור הגורמים המוסמכים ויישומה בפועל. סעיפים 83–90 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, תשע"ח–2018, מסדירים מנגנון מדורג: אישור הנושים וחברי התאגיד, ביקורת שיפוטית, אפשרות לאישור כפוי בהיעדר רוב, גבולות סמכות בית המשפט, ולבסוף – יישום התכנית. מדובר במערכת איזונים מורכבת בין רצון הרוב, הגנת המיעוט ושיקולי הוגנות ותועלת ציבורית.
הבאת ההצעה לאישור
עם הגשת ההצעה לבית המשפט, יורה בית המשפט על הבאתה לאישור הנושים. רק כאשר נכסי התאגיד עולים על חובותיו והתמורה לכל נושה היא מלוא חוב העבר, תובא ההצעה גם לאישור חברי התאגיד. בכך מבטא המחוקק עדיפות ברורה לנושים. עם זאת, לבית המשפט שיקול דעת למנוע את עצם הבאת ההצעה לאישור אם יש בכך פגיעה בהליכי חדלות הפירעון.
אסיפות סוג
האישור ניתן באסיפות נפרדות לכל סוג נושים או חברי תאגיד, לפי עניין משותף מהותי. נקבע במפורש כי תביעת חוב של המוסד לביטוח לאומי בגין גמלאות תסווג כאסיפת סוג נפרדת. הנאמן קובע את זכות ההצבעה וכוחה לצורך האסיפות בלבד. חובת תום הלב בהצבעה מודגשת, ונקבעה סמכות לשר להסדיר בתקנות את אופן ניהול ההליך.
הרוב הנדרש לאישור התכנית לשיקום כלכלי
אישור התכנית מחייב רוב כפול בכל אסיפת סוג:
רוב במספר המצביעים, וכן תמיכת מצביעים המחזיקים לפחות ב־75% מכוח ההצבעה. מי שנמנע אינו נספר. דרישה זו נועדה להבטיח הסכמה מהותית של מרבית הנשייה ולא פורמלית בלבד על פי כמות מצביעים.
אישור שיפוטי ואישור חריג
לאחר אישור הנושים, מובאת התכנית לאישור בית המשפט, השוקל הוגנות ההליך ושיקולים נוספים, לרבות עובדים וטובת הציבור. סעיף 87 מאפשר אישור כפוי גם ללא הרוב הדרוש, אם בית המשפט משתכנע שהתכנית הוגנת וצודקת כלפי אסיפת סוג מתנגדת, בין היתר לפי עקרון “עדיפות הפירוק” והגנת נושים מובטחים.
גבולות, תוקף ויישום
בית המשפט לא יאשר תכנית הפוגעת בנושה ביחס לתמורה שהיה מקבל בפירוק. תכנית שאושרה מחייבת את כלל הצדדים, אך אינה מאפשרת פטור מתשלום עונשי. הנאמן אחראי ליישום, ובית המשפט מוסמך להכריע במחלוקות פרשנות וביצוע.
